מזל טוב מ.י.ק.י.
מחר ה-17 בפברואר הוא יום הולדתם של מייקל ג'ורדן (1963) ומיקי ברקוביץ' (1954). אלוהים, כך הסבירה לי פעם פסנתרנית מפורסמת, לא נותן הכל לאדם אחד. אין גאונים. לאחד הוא נותן ידי זהב ודופק לו את הראש, לשני מוח מבריק אבל מתקשה ביחסי אנוש. לא כל מי שמנגן נפלא הוא מוצרט, ולא כל מי שיודע לקלוע הוא מייקל ג'ורדן. יש אחד פעם ב…
מייקל, ושם תסתיים ההשוואה, היה הכי טוב בכמעט כל דבר, בהתקפה ובהגנה, בכדורסל ובעסקים (מוערך אפילו כיום ב-3 מיליארד דולר). מיקי מיצה את היכולות המוגבלות שלו עד לקצה. היו שחקנים אתלטים ממנו, הוא לא קפץ גבוה, לא כדרר ביד שמאל, אבל הוא היה פורץ דרך ו-ווינר שקשה להסביר. כי פריצת דרך היא לעשות משהו חד פעמי שנחשב לבלתי אפשרי ואת זה אי אפשר ללמד.
ישנן שתי דרכים להצליח, לעשות הרבה דברים טוב או לעשות מעט דברים מצוין. משחקני כדורסל צעירים דורשים היום לעשות הרבה דברים טוב – שיעבדו על היד החלשה, שימסרו את הכדור, ישפרו את ההגנה, כי על הקליעה מחוץ לקשת כולם עובדים.
שחקנים גדולים באמת הם אלו ששינו את המשחק, כמו טל ברודי, למשל, שנחת בישראל בשנות ה-70 וגילה לנו שיש בכדורסל דברים שלא הכרנו. באותם זמנים שחקנים באירופה השתמשו רק ביד החזקה, גבוהים לא זרקו מבחוץ, והיינו מתפעלים אפילו מהדרך בה ברודי היה חובש את הקרסוליים וגורב שני זוגות גרביים למנוע פציעות על מגרשי בלטות.
מעבדת הניסויים הייתה בנבחרות הנוער של רלף קליין, שהיה פותח כל אימון בחצי שעה של תרגול "יסודות". השחקנים הצעירים הביאו את התנועות החדשות לקבוצות, שם המאמנים היו עדיין מקדישים את רוב האימון לתרגילים קבוצתיים.
מיקי ברקוביץ' זכה להתאמן יום יום ליד טל ברודי, אבל התעקש להמשיך לקלוע ביד ימין גם מצד שמאל, ובהגנה מוטי ארואסטי היה תמיד בעמדת עזרה. הריצפה ביד אליהו הייתה רועדת (עוד לא היה פרקט) כשמיקי היה רץ תמיד למתפרצת בצד ימין של המגרש, לשם היה למוטי ארואסטי קל למסור מסירה ארוכה "עיוורת" ביד שמאל.
זה לא אומר שמיקי לא התאים את עצמו לשינויים בכדורסל, להיפך. כך למשל רלף קליין הבין שלמרות שמיקי רק 1.92 מ' אפשר לנצל את הכוח הפיזי והאתלטיות שלו גם בהתקפות מסודרות, והוריד אותו לשחק עם הגב לסל מול שומרים שאפילו גבוהים ממנו.
אפשר ללמד שחקן לקלוע, אבל ווינריות זו תכונה שיש או אין לך. כשהמשחק על כף המאזניים, יש שחקנים שמתחבאים כדי שלא ימסרו להם את הכדור ויש שדורשים את הכדור. אם הייתם עורכים סקר בין מאמנים ושואלים למי הייתם מעדיפים לתת את הכדור האחרון במשחק או להעמיד על קו העונשין שתי שניות לסיום, רובם היו בוחרים במיקי ברקוביץ'. יכולתי לראות על ליאור ארדיטי, ששיחק אצלי בנבחרת הנוער, איך אימץ ממיקי הרגלי אימון כמו עבודה בחדר כוח או קפיצה על חבל אחרי אימון.
זכיתי לאמן את מיקי, זו זכות גדולה וכך התייחסתי לזה. כשהתמניתי למאמן נבחרת ישראל ב-1984, גיליתי לתדהמתי שמיקי, אז בן 30, הולך לסיים את הקריירה (אף אחד לא העריך שישחק עוד עשר שנים) בלי להיות קפטן הנבחרת, ובעצה של פיני גרשון שהיה עוזר המאמן, החלטנו למנות את מיקי לקפטן נבחרת ישראל.
כשהדבר התפרסם הזמין אותי אחד מחברי ההנהלה של מכבי ת"א לשיחה בבית קפה בדיזנגוף, וניסה לשכנע אותי לרדת מהרעיון, כי קפטן הנבחרת לו סילבר עלול להיעלב ולעשות בלגן וזה באמת מה שקרה.
את פריצת הדרך הראשונה בזירה האירופית מיקי ברקוביץ' עשה בנבחרת הנוער, שניצחה את ברית המועצות וזכתה במקום הרביעי באליפות אירופה בזדאר, אחר כך באו הניצחונות על צסק"א מוסקבה והזכייה הראשונה של מכבי ת"א בגביע אירופה 1977, אלה היו פריצות דרך להישגים שלא נראו אז אפשריים, והגדול מכולם היה המקום השני באליפות אירופה 1979 בטורינו.
הייתה לי גם נפילה עם מיקי, כמו למשל ב-1986 (או 1987) כשמכבי ת"א שעד אז לא ניצחה קבוצה איטלקית באיטליה, יצאה למשחק חוץ בגביע אירופה נגד בנקו די רומא. בשנים ההן כתבתי במדור הספורט של המקומון "העיר" שהיה נסגר ומודפס ביום רביעי בערב, ונדרשתי להעביר למערכת את העמוד שלי יום לפני המשחק שהתקיים ביום חמישי.
אז מילאתי עמוד שלם במסקנות ממשחק שעדיין לא התקיים, וצפיתי כמובן עוד הפסד של מכבי ת"א על אדמת איטליה. בין היתר הפלאתי להסביר למה מוטי מאבד את הביטחון כאשר מיקי מחטיא, רק בפרט שולי אחד נפלתי – מכבי ת"א ניצחו במשחק בניגוד לכל התחזיות ואת סוף השבוע ביליתי במקלט תחת הפגזות כבדות של אוהדי מכבי ת"א.
הסערה חלפה, היחסים שלי עם מיקי ומוטי נשארו טובים וכשהקמתי בפגרה את ליגת הקיץ לשחקנים כחול-לבן, מיקי לא רק התייצב לכל המשחקים אלא אימץ קבוצה תחת השם המסחרי של החברה שלו ליבוא ושיווק ציוד ספורט point 9.
הנבחרת, כמו כל הנבחרות לפניה ואחריה, לא הצליחה להעפיל לאולימפיאדת לוס אנג'לס, אבל הרווחתי חברים – מוטי ומיקי הם בשבילי כמו משפחה עד היום.
בריאות ואושר מיקי יקירי, חיבוק גדול לכל המשפחה.
אזרחות כבוד
אריאל בית הלחמי פרסם את סגל נבחרת ישראל למפגשים נגד פורטוגל ב-22 וסלובניה ב-25 בפברואר. בסגל לא נכלל שחקן מתאזרח למרות שבית הלחמי בחר בקדין קרינגטון מהפועל ירושלים, כי תהליך ה"אזרוח" נתקע במשרד הפנים.
השר משה ארבל החליט לעשות סדר, מינה ועדה שקבעה כללים חדשים לאזרוח ספורטאים וקרינגטון נפל בדיוק בשטח הפקר, כי על פי הנוהלים החדשים הוא צריך להשלים חצי שנה במעמד תושב ארעי לפני שניתן לתת לו מעמד תושב קבע ולהוציא דרכון ישראלי.
כל הניסיונות להגמיש את שר הפנים שיכשיר את קרינגטון לפני שהמלצות הועדה שהוא מינה ייכנסו לתוקף, לא הועילו. וכמו שהתלונן בזמנו אריה דרעי, הבוס שמינה את ארבל, יפה שהחליטו לעשות סדר בבלגן אבל למה בדיוק במקרה שלי?
כשאחד מפסיד בדרך כלל מישהו אחר מרוויח, אבל בסיפור הזה נדרש כישרון מיוחד שכולם ייפגעו. הפועל ירושלים לא רשמה את השחקן כזר כי אם היה מקבל אזרחות הוא לא היה יכול לשנות את הסטטוס שלו בליגה במהלך העונה מזר לישראלי, ולא הייתה יכולה לרשום עוד זר. באיגוד הכדורסל בנו על אזרוח שלו בנבחרת ונכשלו.
אז פנו לג'ון דיברתולומיאו להכין אותו כאלטרנטיבה אם קרינגטון לא יוכל לשחק כמתאזרח, והוא הסכים תחילה אבל אחרי שקומבינת קרינגטון נכשלה שינה את דעתו וסירב. קשה לבוא בטענות לג'ון די. שכבר התייצב ושיחק קמפיין בנבחרת כמתאזרח, אבל כניראה שהפעם הוא התרגז בצדק שמשכו אותו עד לרגע האחרון כמחליף סוג ב', והנבחרת נוסעת בלי מתאזרח.
ההתייצבות לאימוני ומשחקי הנבחרת היא לא רק זכות אלא גם חובה, ובמיוחד לאחר השתמטות של שחקנים מהקמפיין הקודם, שחקן שמוזמן ולא מתייצב חייב לדעתי לעמוד ל-ועדת משמעת. מעבר לזה, סוגיית המתאזרחים חייבת להיות מטופלת באופן יסודי ומקצועי.
אין הרבה דברים חיוביים שאפשר להגיד על פיב"א, אבל לזכותם שהם ראו בזמן איך מגפת האזרוח שחירבה את הליגות והקבוצות, והצליחו לעצור אותה בנבחרות. הם קבעו שכל נבחרת תוכל לרשום שחקן זר אחד כ"מתאזרח", בלי קומבינות, בלי חתונות פיקטיביות ובלי מסמכים מזויפים.
עד היום הקבוצות, איגוד הכדורסל וההתאחדות לכדורגל שיתפו פעולה ונתנו למהלך ההתאזרחות כיפת ברזל ממסדית, גם באותם מקרים בהם היה ברור שהשחקנים לא יתרמו לנבחרת. בכל מקרה איגוד הכדורסל חייב להחתים את השחקנים על התחייבות שהם יתייצבו לכל פעילות של הנבחרת בלי תנאים.
ולעצם ההחלטה לבחור בקרינגטון או בג'ון די. למתאזרחים בנבחרת, שניהם גארדים טובים ואנשים נחמדים אבל בסגל הנבחרת יש כיום גארדים כמו ים מדר, תמיר בלאט, בר טימור ונועם יעקב. אם אפשר לרשום זר אחד כישראלי לא הייתי בוחר בעוד גארד. תורכיה אזרחה את סקוטי וילבקין ושיין לארקין, סלובניה בחרה באחד הסנטרים הטובים באירופה מייק טובי,
אני הייתי מנסה לאזרח בנבחרת את ווייד בולדווין או ג'וש ניבו.
"פאולים חכמים", שחקנים טיפשים
הפאולים החכמים עדיין על סדר היום, אבל בשימוש "חכם" בעבירות אין שום חידוש או המצאה חדשנית. כל שחקן נוער אמור לדעת שפאול טוב מבטל יתרון מספרי של ההתקפה ונותן להגנה זמן להתארגן, ומאחר שאת החוכמה הזאת יודעים כולם המציאו את העבירות הבלתי ספורטיביות.
מצד אחד השופטים הולכים (יותר מדי) למוניטור לוודא שהעבירה לא בלתי ספורטיבית, מצד שני אי אפשר לעצור את המשחק בלי סוף ולבדוק כל פאול. בדרבי בלט מאוד שהעבירות של מכבי עיכבו את המשחק של הפועל ותקעו אותם על 78 נקודות. במקרה אחד ג'ון דיברתולומיאו אפילו לקח על עצמו פאול שלא היה, ובמקום להתווכח עם השופט מיהר להרים את היד והתאפק לא לצחוק.
לא בונים הגנה על פאולים למרות שבחשבון פשוט שמונה שחקנים שכל אחד מהם מקריב שלוש עבירות תורמים יותר מ-20 עצירות ששוות ניצחון. זקני הדור ודאי זוכרים את הדרבי המפורסם משנות ה-60, בתקופת טרום הפלייאוף כשהיו עדיין רק שני מפגשים בעונה בין הפועל למכבי תל אביב, יחסי הכוחות היו כל כך שקולים שאליפויות הוכרעו לפעמים על הפרש סלים.
למכבי היה שובר שוויון ששום קבוצה לא מצאה דרך לעצור אותו – תני כהן מינץ היה השחקן היחיד בישראל שגובהו מעל לשני מטר, פיבוט אמיתי ששיחק עם גב לסל. היחיד שמצא פתרון חד פעמי לבעיה היה מאמן הפועל ת"א ברוך שליין, שהחליט לעבור לבושידו.
שליין החליף שומרים בשרשרת, דריזין, עמוס רובינשטיין ואילן זייגר הקריבו חמש עבירות כל אחד כשביצעו עבירה בכל נגיעה של כהן מינץ בכדור, וכשהוא היה תשוש עלה הסנטר של הפועל רמי גוט וסגר עניין. חשוב לזכור שבתקופה ההיא לא ספרו עדיין עבירות קבוצתיות, והמשחק הסתיים בניצחון של הפועל בהפרש הגבוה ביותר באותם ימים 36:60.
עוד פרט קטן, צפון תל אביב צהלה ואפקה אבל מכבי ניצחו בגומלין וזכו באליפות.
ועוד סיפור על פאול חכם
בעונת 1972/3 שיחק במכבי ת"א שחקן לא גבוה, מטר ותשעים פלוס מינוס אבל מטר וחצי רוחב של שרירים, סטיב צ'ובין שמו. צ'ובין אהב מגע ועשה סדר מתחת לסלים מול שחקנים שגבוהים ממנו בראש. לישראל הגיע כשחקן נבחרת ארה"ב למכביה 1965, ואחרי שבע עונות בארבע קבוצות ABA ובקבוצות צמרת באירופה חתם במכבי ת"א עד שגם הם הבינו למה כולם ויתרו על סופרסטאר כזה בתום עונה אחת.
למיטב זכרונו של מיכה שוורץ צ'ובין גר בדירה שכורה ברחוב ז'בוטינסקי מול גימנסיה הרצליה, בדירה שהפכה לסוג של מועדון. במסיבת הפרידה החבר'ה הדליקו מדורה בסלון וזרקו חפצים לרחוב.
חבר של צ'ובין שמכיר אותו עוד מהתקופה שכיכב במכללת רוד איילנד, סיפר שבאחד ממשחקי המכללות הם לא הצליחו לעצור את הסקורר המוביל של היריבה, ובלית ברירה קרא המאמן לסטיב צ'ובין מהספסל והסביר לו שהוא נשק יום הדין.
עלה צ'ובין למגרש וכשהשחקן שלו קיבל את הכדור הוא פוצץ לו את הצורה, השכיב אותו לפרקט בפאול קשה ומיהר להרים את היד כמתנצל. כשהשחקן קם לספירה של עשר הוא ניגש לצ'ובין ושאל מה זה היה צריך להיות? מצטער, לחש לו צ'ובין באוזן, רק אל תשכח שיש לי עוד ארבע כאלה לתת. השחקן ביקש מהמאמן חילוף ולא חזר עד לסיום.
מסקנה, לפעמים מכה אחת שווה אלף מילים*
* סתםםם.
החלטתי לא לעכב את סגירת המגזין עד אחרי המשחק של הפועל ירושלים נגד מכבי ת"א, זה לא פיקוח נפש ולא דוחה שבת.
אריה מליניאק